סגירת גן ילדים שפעל ללא היתר כדין

משפחה סימפטית מאשקלון רכשה וילה בשכונת ברנע השקטה והיוקרתית בעיר. בוילה הדו-משפחתית שלהם פעל גן ילדים שבו בין היתר התחנכו ילדות המשפחה עד שנת 2010. משנת 2010 הגן צמח וכמות הילדים בו גדלה עד אשר הוא הפך למטרד סביבתי של ממש – הן בכל הנוגע לרעש והן בכל הנוגע לחניה ולפחי האשפה הגדושים. ניסיונותיה של המשפחה לגרום לסגירתו של הגן, אשר פעל ללא היתר, באמצעות פניה לעירייה לא צלחו – ואז הם החליטו לפנות אל עורך דין.

עריכה מגמתית של חוות הדעת

graphics-882726_640עם תחילת הטיפול בתיק הגשנו נגד בעלי הווילה השכנה (בעלי הגן) תביעה במסגרתה ביקשנו מבית המשפט לצוות על סגירת הגן. המשוכה המשפטית הראשונה שהיה עלינו לעבור הייתה שאלת הסמכות, שהרי מניין לבית המשפט הסמכות לסגור גן כחלק מתביעה בין שני בעלי דין פרטיים? לאחר שהתגברנו על המשוכה הזו נקבע התיק לשמיעת ראיות ועיקר טענות ההגנה התמקדו בעובדה שמדובר בתביעה קנטרנית אשר נולדה לעולם רק לאחר שבנות התובעים סיימו את לימודיהם בגן.

 מנגד, הסברנו לבית המשפט שאין כל קשר בין עיתוי הגשת התביעה לבין מועד סיום לימודיהן של הבנות בגן. על מנת לחזק את דברינו הגשנו תיעוד של המטרדים השונים וזאת לרבות חוות דעת אקוסטית לעניין עוצמת הרעש הנגרם משהותם של 60 ילדים בחצר הסמוכה.

המשיבים מצדם מימשו את זכותם להגיש חוות נגדית לעניין מטרדי הרעש ואנחנו הנחינו את הלקוחות שלנו לעקוב אחרי כל פעולה של המומחה מטעמם – עת הוא יגיע לערוך את הבדיקות שלו בשטח. כמו כן, הנחינו אותם לצלם את הרישומים שאותם הוא עורך בכתב ידו וזאת משום שהערכנו כי לא מן הנמנע, שחוות הדעת הסופית שתוגש לבית המשפט תעבור “עריכה” מגמתית.

לפנים משורת הדין – רק הנתבעים נשאו בהוצאות המשפט

באופן לא מפתיע, ממצאיה המודפסים של חוות הדעת מטעם המומחה ששכרו הנתבעים, אכן היו “שונים” מהרשימות שאותן הוא ערך בכתב ידו. ואף על פי כן, המשיך המומחה לטעון בחקירתו על דוכן העדים בבית המשפט כי מדובר בחוות דעת אותנטית וכי היא לא שונתה לבקשת הנתבעים.

או אז שלפנו את הצילומים של הרשימות שנערכו בכתב ידו והצבענו על הפערים, שלא לומר ה”פברוק”, בין הממצאים – המומחה הופתע ופשוט קרס על דוכן העדים משום שגרסתו התבררה כלא אמינה בעליל. כבר בשלב הזה ועוד בטרם נשמעו יתר העדויות בתיק, “המליץ” בית המשפט לנתבעים, כי יינתן פסק דין מוסכם לסגור את הגן וזאת מבלי שבית המשפט ייאלץ לכתוב פסק דין רשמי המורה על סגירתו. ודי לחכימא ברמיזה.

בשלב זה נתנו שני הצדדים את הסכמתם לפסק הדין מכוח הפשרה והשאלה היחידה שנותרה ללא מענה, התייחסה לסוגיית תשלום הוצאות המשפט. ככלל, ההלכה המקובלת בעניין זה  קובעת כי במקרה שניתן פסק דין בהסכמת הצדדים – בית המשפט איננו מחייב אף צד בהוצאות משפט וכל צד, נושא בהוצאותיו המשפטיות.

הודענו לבית המשפט כי אנו מבקשים בכל זאת לטעון בשאלת ההוצאות ולהטיל את תשלומן על הנתבעים וזאת משום שמדובר בהסכמה “מיוחדת” שאליה הגענו רק אחרי גילוים “לא פשוטים” במהלך החקירה הנגדית. בית המשפט נעתר לבקשתנו לפנים משורת הדין ופסק כי על הנתבעים לשלם סך של עשרת אלפים שקלים הוצאות משפט לתובעים.

כתיבת תגובה